לשפוך את הלב עם צבעים -כתבה במגזין אשת תמוז תשע"ז

"גיליתי שדווקא חוסר השלמות משאיר מקום לעוד לבבות להיכנס ולהתחבר ליצירה, כיוון שהוא משתף בתהליך, בדרך וב"כמעט". השחרור גרם לי להצליח ובמקביל להגיע לדיוק גבוה יותר בציורים הריאליסטיים שלי."

תמר צייטלין (31) נולדה וגדלה בשכונת גבעת שאול בירושלים. "ילדותי נעה על ציר ירושלים -צפת ". היא מספרת, "בצפת התגוררו סבי וסבתי מצד אימא סבתי שתחי' ,דור שמיני במקום, נולדה בעיר העתיקה ומכירה בה כל סיפור וכל אבן. אביה, רבי חיים שלום סגל ז"ל, היה אמן פחחות ידוע בעיר. היינו מטיילות יחד, סבתא ואני, בין הגלריות הצפתיות, וסבתא הייתה מספרת לי על ילדותה בעיר העתיקה מלפני קום המדינה, על הדמויות של הימים ההם ועל האמנות המיוחדת רק לצפת.

"סבי מיכאל היה גם הוא אמן צפתי שהיה יושב שעות רבות ורוקע ציורים בנחושת תוך כדי זמזום עליז, הייתי מתבוננת בו עובד. רואה כיצד הוא רוקע בעדינות קווים בתוך פלטת הנחושת, ולא שבעתי, הייתי מרותקת לתנועותיו, סבא היה מתסכל עלי בעיניו הטובות ואומר לי תוך שהוא מצביע על ציורים מתוך מלך האריות של דיסני: 'כשתהיי גדולה את תציירי ככה'. קיוויתי שהוא צודק אך לא האמנתי…".

למרות זאת, מאז שתמר זוכרת את עצמה- היא מציירת. אימי המסורה זיהתה בי את הכישרון, וחשבה שכדאי לפתח אותו. עד היום אני זוכרת את הרגע בו היא הודיעה לי שאני מתחילה לימודי ציור בחוג של חדוה פילץ בשכונה.

"לחוג הלכתי במשך חמש שנים בדבקות- בשמש ובשלג. למדתי שם את יסודות הציור, רישום דמויות וצביעה בצבעי שמן. לאחר מכן התמחיתי שנה אצל האמנית בת ציון צ'סרק ז"ל, ואז המשכתי ללימודי ציור ואמנות מקצועיים אצל האמנית אורה ניסים. רציתי לדעת הכל ולהתנסות בכל הכלים והחומרים האפשריים. הייתי תלמידה יסודית, ולמדתי כל כלל אפשרי".

בגיל שש עשרה כבר העבירה תמר חוגים לילדות. "זה התחיל בצורה מצחיקה," היא נזכרת, יום אחד דפקה אצלנו קבוצת ילדות מהשכונה. הן ביקשו ממני ללמד אותן. משם הכול היסטוריה".

מנקה ובוכה

תמר המשיכה להתקדם, וקיבלה עוד ועוד ספרים ופרויקטים עד שהפסיקה. "עברתי טראומה של ניצול בתחום הציור," היא משתפת בזהירות, בתקופה הזו הדימוי העצמי שלי היה ירוד מאוד, ומאז לא יכולתי לצייר או לגעת במכחול במשך שנתיים. למרות שהחמיאו לי בלי סוף על הציורים, הרגשתי שלא אני זו שמציירת. קשה לי להסביר את זה במילים, אבל הרגשתי שהכישרון אינו ממני ולא שלי".

חלופת הפרנסה שמצאה תמר הייתה עבודות משק בית בניקיון בתי אחרים. "הייתי מנקה ובוכה. מסתכלת על הידיים שלי שמשפשפות ומדיחות במקום לצייר, ובוכה.. הייתי מספרת לנשים שעבדתי אצלן שאני בכלל ציירת, ואני כאן בטעות. הרגשתי שאני מנקה ושוטפת את הנפש מהפגיעה, והרגשתי סיפוק משביעות רצון הלקוחות. השתדלתי להיות שמחה כמה שאפשר בתוך המצב הזה".

כך המשיכה תמר עד אחד מילדיה אובחן עם קשיי קשב וריכוז. "בשביל לעזור לילד, הלכתי לטיפול בשיטה ייחודית. בעוד חנה, המטפלת המקסימה, שיננה איתי משפטים מעצימים לתת מודע שלי, מצאתי את עצמי חושבת רק על הקושי שלי עם הציור. הרגשתי אנוכית: מה פתאום אני חושבת על עצמי במקום על הילד? אבל היא הרגיעה אותי ואמרה לי שאם האימא שלמה ורגועה, גם לילד טוב".

עם הפגישות, הזמן, והתמיכה שקבלה תמר מבעלה, היא הגיעה להבנה שהניצחון שלה על העבר יהיה ההצלחה שלה. "התחלתי לחזור אל החברים הכי טובים שלי: המכחולים והצבעים, קניתי קנבס וצבעתי את כולו בגוונים של שמיים תכולים. הוספתי ציפור אחת קטנה לבנה הפורשת כנפיים ועפה גבוה. הציור הזה מסמל בשבילי את המעוף ואת החופש המחודש שמצאתי".

שופכת צבעים ישר מהלב

המצליחה צוירו על ידי תמר.

"בתקופה הזו ציירתי בעיקר דיוקנאות של גדולי ישראל," מספרת תמר, "הייתי מתעכבת על הדיוקים, על מנת שהציור ייראה כמה שיותר מציאותי". אבל אז היא החליטה לעשות סוויטש. "קניתי את הקנבס הכי גדול שמצאתי. במקום מכחולים לקחתי שפכטלים גדולים, והתחלתי לשפוך צבע ישר מהלב". התוצאה הפתיעה גם אותה, גיליתי שדווקא חוסר השלמות משאיר מקום לעוד לבבות להיכנס ולהתחבר ליצירה, כיוון שהוא משתף בתהליך, בדרך וב"כמעט". השחרור גרם לי להצליח ובמקביל להגיע לדיוק גבוה יותר בציורים הראליסטיים שלי.

"זו, אגב המלצה שלי לכל אישה," היא מפתיעה, "החיים הם כמו ים. לפעמים הוא רגוע ולפעמים סוער. יש לנו תקופות של רגשות סוערים. לפעמים העצב מקיף אותנו, אתגרי החיים, ההתמודדויות מול הקשיים שלנו, של הילדים, של הסביבה או של הפרנסה. כשהרגש גואה, הוצאנה קנבס ושפוכנה את צבעי הלב. בלי לפחד. כל אחת יכולה. הלב שלכן כבר ידריך אתכן".

עם התקדמות הטכנולוגיה, גילתה תמר את היכולות והאפשרויות המדהימות שמציע עולם האמנות הדיגיטלי. באותם ימים עוד לא היו בתי ספר לאיור דיגיטלי כפי שנפוץ היום. "הדרך היחידה ללמוד את התחום הייתה דרך הרצופה בניסוי ובטעייה," היא מחייכת. תמר רכשה ציוד וקפצה למים.

איזה סגנון ציור את אוהבת יותר?

תמר מתקשה לבחור. "אני אוהבת כל מה שאני מציירת," היא אומרת, מה שמיוחד בציור שלי שאני מציירת במגוון גדול של סגנונות, ואני נהנית מכל תהליך היצירה. החל מציור ידני וכלה באיורים ממוחשבים.

"אני נהנית מאוד גם לצייר בטבע: ללכת ליער או לים עם הכן, הקנבס והצבעים ולצייר את מה שאני רואה היישר מתוך הלב. בציורים הללו אני משתדלת לא לדייק. אני מציירת בשפכטלים בגדלים שונים ובסוגים שונים כדי לתת מקום לשחרור ולדמיון. יש לי חיבה מיוחדת לכלניות. כל שנה בסוף החורף אני יוצאת לחפש אותן, ותוכלנה לפגוש אותן בכל מיני וריאציות בציורים שלי. הן מסמלות עבורי אומץ, פריחה והתחדשות, בשל האדום העז שלהן שצובע את המרחבים הירוקים ומספר שתרדמת החורף הגיע אל סיומה וזה הזמן של כולנו לפרוח".

להחיות את העבר

בשנים האחרונות פיתחה תמר התמחות לצייר מחדש תמונות דיוקן ישנות ומטושטשות, והפיכתן משחור- לבן לציור צבעוני, חי וברור כאילו צולם היום. "אנשים מבקשים להחיות תמונה עתיקה של סבא או רב מדור קודם, ומתרגשים לראות את התוצאה, אומרים לי הרבה שזה מרגיש מעין תחיית המתים של יקירם".

את יכולה לשתף בהזמנת ציור שכזה?

הגיעה אליי אישה צעירה, שבעלה נפטר בדמי ימיו," מספרת תמר, "התמונות שהיו בידה לא היו איכותיות מספיק ומוצלחות בשביל לתלות בסלון, אז היא שלחה לי כמה תמונות שלו כדי שאצייר על פיהן מחדש את דמותו כהפתעה לילדיה ליום השנה שלו. כשהיא קיבלה את הציור לידיה, היא התרגשה מאוד. ההתרגשות שלה סיפרה לי את עוצמת כוחה של היצירה שלי.

"ובמישור אחר, ציירתי את החפץ חיים ומלוויו מתוך סרט קצר שהתפרסם לפני כשנתיים," נזכרת תמר, "בסרטון ראו את החפץ חיים מגיע עם מלוויו לכנסיה הגדולה בווינה. חשבתי על גוונים שיוכלו לספר לנו את ההתרגשות הגדולה שיש לכולנו מהשניות הבודדות בהן אנו זוכים להציץ אל העבר, ובחרתי לצייר את החפץ חיים בצבעים חיים, כאילו הוא חי אתנו היום, משום שספריו ופועלו ממשיכים להאיר את העולם עד היום. לעומתו, את המלווים השארתי בגווני חום. הציור זכה לחשיפה גדולה באירוע הגמר לתכנית 'קול הלשון' בשידור חי עם מנחם טוקר ברדיו 'קול חי', כשבסיום האירוע הוענק לזוכה עותק ייחודי של הציור".

סדר יום אינטנסיבי

תמר היא אם לחמישה בנים ובת. "השילוב בין עבודתי כציירת לבין בית ומשפחה הינו אינטנסיבי ביותר", היא אומרת, אני קמה בחמש וחצי בבוקר כדי להספיק לשלוח את כל הילדים בזמן למוסדות החינוך".

מרגע שהילדים יוצאים, היא יושבת לצייר, עד השעה ארבע. "אני אוהבת לשמוע מוזיקה רגועה תוך כדי ציור, זה מביא לי השראה וחיבור פנימי".

שעות אחר הצהריים מוקדשות לילדים ולבית בלבד. "היו תקופות שציירתי גם בשעות הערב, כשהם ישנים. אבל נוכחתי לראות שזה מעבר לכוחותיי והפסקתי".מצד שני הילדים שותפים ליצירה.

איך את בוחרת מה לצייר?

"לפני שאני מתחילה ציור, אני עושה עבודת מחקר מקיפה", מאפשרת תמר הצצה אל מאחורי הקלעים של היצירה, אני אוגרת כל מה שאני מוצאת" על התחום ועל הנראות של הפרטים, ואז מציירת בעצמי בקו שלי. עבודת השטח יכולה לארוך לי ימים ואף שבועות, לעומת הציור שכשהוא כבר בתוכי – הוא נשפך החוצה. אני לא צריכה את ה'רפרנס' מולי כל הזמן. אני נשארת שם בעיקר בשביל ההשראה.

"באופן כללי אני חושבת שהמיוחד במלאכת האיור והציור הוא הכוח הגדול להסביר ולהמחיש. בציור אפשר לצייר כל תרחיש" אפשרי ובלתי אפשרי. אפשר גם לבטא אתו את המנגינות ואת סערות הנפש. פעמים, כשאני מוצפת ברגשות שמחה, או להבדיל – כאב, והרגשות גדולים מלהכיל, אני פשוט מציירת את זה. לאחר זמן אני נפעמת מעומק הרגש שזועק משם".

איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראות 'אשת'?

"אני מאמינה בייחודיות של כל אחת ואחת. העולם היום מפותח מאוד וקיימות כל כך הרבה נישות בכל תחום, כך שלכל אחת יש מקום וכל אחת יכולה להיות מומחית במשהו. שבי עם עצמך וחשבי: במה את טובה? במה תוכלי להעניק ממנו או ללמד אחרים? את הסיפוק בעשייה של משהו שאוהבים אין לתאר.

"ולסיום, פתחי את הכישורים של הילדים שלך . האמיני בהם. הם יכולים להגיע הכי רחוק שאפשר אם אמא שלהם תאמין בהם שהם מסוגלים לכך. צריך להכיל אותם גם בכישלונות וגם בטעויות. שידעו שזה לא מוריד מהערך שלהם, חלילה. הטעויות שלנו הן חלק מהדרך. אי אפשר לוותר או להשמיט אותן, וכמו בציור ובאמנות בכלל,

התפרסם במגזין 'אשת' גיליון מס' 07  תמוז תשע"ז